אחד ממסלולי הטיול היותר מרתקים בירושלים הוא טיול יציאה מהחומות בעקבות ראשוני המתיישבים היהודים מחוץ לעיר העתיקה בירושלים. הטיול מתחיל בהר ציון בסמוך לשער ציון וממשיך לכיוון משכנות שאננים והשכונות סביבה.
נתחיל את הטיול בהר ציון, בסמוך לחומות העיר העתיקה ולשער ציון. מכאן נתחקה אחר עקבותיהם ראשוני העוזבים את הרובע היהודי ויציאתם אל השכונה הראשונה מחוץ לחומות בשנת 1860 –משכנות שאננים . בדומה ליתר שערי העיר העתיקה גם שער ציון נסגר עם רדת החשיכה ועד לזריחת החמה. במקום להיכנס דרך השער נמשיך בשביל מצדו החיצוני של החומות מערבה. נגיע אל פינת החומה, מקום המהווה נקודת תצפית טובה. מכאן נוכל לראות את גיא בן הינום, התוחם את העיר העתיקה ממערב, את בריכת הסולטן ואת שני הבתים המאורכים המהווים את יעדינו. כשעומדים כאן אפשר לראות עד כמה קטן ומשמעותי המרחק מהשער. מונטיפיורי, הוגה השכונה, תכנן להקים במקום בית חולים. הוא הבין כי תנאי התברואה הגרועים בעיר הם הגורמים למחלות ולמגיפות והבין שסיכויי ההבראה גדולים בהרבה מחוץ לחומות. מונטיפיורי הבין שאם הבריאים חוששים לצאת מהחומות, על אחת וכמה החולים. לפיכך, החליט להקים להמיר את המבנים לשכונת מגורים שבה יובטחו תנאי חיים טובים ומבטיחים יותר.
מנקודת התצפית נרד בשביל פתלתל אל העמק. נחצה אותו תוך שאנו חולפים על פני מתקן השתייה התורכי ,הסביל. מתחתית הגיא עולה גרם מדרגות לעבר משכנות שאננים. נעבור דרך השער המקורי וניכנס למתחם השכונה המשמש כיום כבית הארחה. במרכז חלקו העליון של המבנה הארוך מבין השניים ישנה כתובת המספרת כי הכספים נתרמו מעזבונו של ר' יהודה טורא. חלק מהמתחם משמש כאכסניית אמנים ובחדריו נכתבו כמה וכמה רבי מכר. כדי להקנות לתושבים בטחון, הוקפה השכונה בחומה עם שער אחד הפונה לעיר העתיקה. הדלתות והחלונות פנו כולם לעבר העיר העתיקה ונסגרו בסורגים. חלקם העליון של המבנים עוטר בצורה דומה לחומת העיר, אולי כדי להוסיף תחושת ביטחון פסיכולוגית. משהסתיימה הבנייה הציע מונטיפיורי את הדירות במחיר נמוך מאד, אולם קשה לומר כי היו קופצים על המציאה ולכן נאלץ , בלית ברירה,להציע את הדירות בחינם. גם אז פחדו אנשים לעזוב את העיר. רק משהציע לשלם לאלו שיסכימו לעבור לשכונה, נמצאו כמה משפחות שהסכימו לעבור, אולם גם הן מיהרו מידי ערב ללון בין החומות. מסתבר שלחששות הייתה הצדקה. כמה מתושבי המקום נפגעו על ידי מרצחים ושודדים. נקודת מפנה בתולדות השכונה הייתה שש שנים לאחר הקמתה, כשפרצה מגיפת כולירע. אז נוכחו לדעת כי איש מדיירי השכונה החדשה, החיים לפי תקנון פרטני שכלל כמה תקנות הנוגעות לניקיון ולתברואה, לא חלה. שביל המדרגות מקיף את המתחם מימין, מצפון,( על גבול שכונת ימין משה )שנבנתה לזכר מונטיפיורי בשנת 1894 וגם בה כדאי לשוטט, ועולה לעבר טחנת הקמח. הטחנה הייתה המבנה הראשון שהוקם במקום ונועדה לאפשר את פרנסת התושבים. חלקי המכונה כולם הובאו מאנגליה. החלקים התקלקלו במהרה והטחנה נדמה. כיום היא משמשת כמוזיאון ,לרוב סגור,, אך בד בבד הייתה לאחד מסמליה של ירושלים. בסמוך אליה נמצאת מרכבתו המשוחזרת של מונטיפיורי.
מונטיפיורי, פעל רבות למען הקהילות היהודיות, ובמסגרת פעילותו חיפש אמצעי שיאפשר לו לנדוד בין הערים בצרפת ובאיטליה. הליכה הייתה האמצעי המרכזי להגעה ממקום למקום, אולם מסע רגלי בין צרפת ואיטליה צפוי להיות ארוך וממושך מאוד, וזאת עוד לפני שניקח בחשבון את הסכנות שטמונות במזג האוויר. לא איש כמו מונטיפיורי יירתע מכך והוא בעצמו מרכבה חדשנית ומשוכללת, שכללה תא נוסעים סגור ומוגן בפני מזג האוויר, מושב לעגלון, תא אחסון למים ומצרכי מזון, ועל היציע הונח אפילו ספר תורה ומנורת זהב שהודלקה בכל שישי. המרכבה נבנתה בהזמנה אישית, וסמל המשפחה והמילה 'ירושלים' הוטבעו על חזיתה במיוחד. המרכבה שימשה את משה ויהודית מונטיפיורי במסעותיהם באירופה וכאשר תכננו את הביקור בישראל ניסו לקחת אותה עימם ארצה. משנתברר כי לא יכלו להביאה בבטחה ארצה ולכן במהלך ביקורו בארץ השתמש מונטיפיורי בכרכרה מקומית.
לאחר מותו של משה מונטיפיורי, המרכבה הועברה לידיד המשפחה ג'ון אגברט בנגוך אשר העבירה לכומר הנוצרי- ציוני ויליאם הכלר. כוונתו המקורית הייתה להקים מוזיאון ציוני בארץ ישראל, ולהציגה בו. אך בפועל המרכבה הועמדה למכירה, וברגע האחרון בוריס שץ הצליח להצילה ולהעבירה לירושלים. לאחר תלאות רבות המרכבה הגיעה לארץ ישראל ואמורה הייתה להתמקם בבניין בצלאל בירושלים, אך מחסור במקום גרם לכך שהיא הושארה עזובה בחצר הבניין ולמעשה שימושה העיקרי היה מחסן של דיירי המקום. בשנת 1963 בפרויקט משותף של הסוכנות היהודית וחברת הארגז. המרכבה שופצה והוחזרה לגדולתה, ובשנות ה-80 כאשר שוחזר מבנה הטחנה ההיסטורי הוקם בו מוזיאון, שהציג בין השאר את כרכרתו של מונטיפיורי.אך כאן לא תמו תלאותיה של המרכבה. בשנת 1986 אלמוני הצית את המרכבה, והשמיד לחלוטין את לוחות העץ והבדים המקוריים. שלדת המתכת נשארה השריד היחידי, ובשנת 1990 המרכבה שוחזרה על הבסיס של השלדה המקורית. כיום המרכבה נחה במוזיאון הטחנה, וזכוכית משוריינת מגנה עליה מפני כל רע.
