משכנות שאננים

השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות הייתה משכנות שאננים, שהוקמה על ידי השר משה מונטיפיורי בשנת 1860. הקרקע נרכשה בשנת 1855 שנת ביקורו הרביעי של משה מונטיפיורי בארץ. מונטיפיורי ייעד את הקרקע להקמת בית חולים ליהודי העיר, הוא עצמו היה סוג של יזם במושגים של ימינו. רעיון בית החולים נגנז ולבסוף החליט מונטיפיורי להקים שכונת מגורים מרווחת וחדשה ובמרכזה מפעל יצרני – טחנת קמח שתפרנס את יושביה. הערבים המקומיים, שפחדו שפרנסתם תיגזל, דאגו לקלל את טחנת הקמח, שנבנתה לפי דגם אנגלי. אך לרווחתם, אם בשל הקללה ואם בשל הרוח החלשה – הטחנה לא הצליחה לפעול ולא סיפקה קמח. עם השנים הציוד התקלקל, והמקום נסגר. כיום חודש חלל הטחנה, ופועלת בו חנות בוטיק ליין מיצור מקומי. מול הטחנה ניצבת מרכבתו המשוחזרת של מונטיפיורי, לאחר שהמרכבה המקורית – זו ששימשה את בני הזוג בביקוריהם בארץ – הוצתה ונשרפה כליל. המרכבה הנוכחית שוחזרה כמעט במדויק מן הברזל המותך ההוא, למעט גלגלי המרכבה שנצבעו כחול בשחזור, על מנת לציין את השוני.

השכונה קמה למעשה על שליש מהשטח אותו רכש מונטפיורי והיא נבנתה כשני מבנים האחד מאחרי השני אחד ארוך ומבנה קצר יותר מאחוריו. המבנים כללו 16 דירות מרווחות יחסית במושגי אותם ימים, שלכל אחת מהן חלקת אדמה קטנטנה. כמו כן הוקמו שני בתי כנסת – אשכנזי וספרדי – ומקווה טהרה. שני המבנים בנויים כמבצר מחשש של תושבי המקום כנגד הפורעים השונים. המבנים משמשים כיום האחד כבית הארחה לאנשי רוח והשני כבית למוזיקה.

מכאן נמשיך צפונה לשכונת ימין משה.

ימין משה

שכונת יין משה שהוקמה על ידי קרן משה מונטיפיורי, נחשבת כיום לאחת מהשכונות היקרות ביותר בירושלים. אולם צריך לדעת כי לא תמיד היה הדבר כך ובטח לא בתחילת דרכה של השכונה. לאחר מלחמת העצמאות היא הפכה לשכונת גבול עזובה, שאוכלסה בעולים ומהגרים קשיי יום. לאחר מלחמת ששת הימים, כשאוחדו שני חלקיה של ירושלים, החליטו הרשויות לפתח את המקום ולמשוך אליו אוכלוסייה אמידה. התושבים המקומיים פונו כשהם מקבלים פיצויים זעומים בלבד, מה שיביא לימים, יחד עם גורמים נוספים, להקמת תנועת "הפנתרים השחורים". כיום מתגוררים בשכונה אנשים אמידים והיא מטופחת, אך אליה וקוץ בה: רבים מבעלי הבתים גרים בחו"ל ומגיעים רק פעמים אחדות בשנה, וכך המהלכים בשכונה חשים עצמם בשכונת רפאים. מומלץ לשוטט בשכונה מעט ולחוש את האופי המיוחד שלה. כדי למנוע סכסוכים בין העדות הוענק חלקה הצפוני לאשכנזים והדרומי לספרדים.

נשוטט להנאתינו בשכונה ונחוש באווירה המיוחדת הסובבת אותה בתי הקפה המיוחדים ונבקר בבית הכנסת הספרדי ובית הכנסת האשכנזי בשכונה. עם סיום ביקורינו נעלה לכיוון צפון מזרח אל שכונת מחנה ישראל.

מחנה ישראל 

השכונה היהודית השנייה מחוץ לחומות הייתה שכונת מחנה ישראל, שהייתה הראשונה שהוקמה על ידי תושבי העיר העתיקה עבור עצמם. "מחנה ישראל" היא "שכונת עדה" ונבנתה ב-1865 על ידי היהודים המוגרבים המערביים. השכונה נוסדה בהנהגת הרדב"ש (הרב דוד בן שמעון), המכונה צוף דבש.  יהודי צפון אפריקה, המוגרבים, מנו בסוף המאה ה-19 למעלה מאלפיים נפש – כרבע מהקהילה הספרדית בירושלים. עד שלהי המאה ה-19 הייתה קהילה זו חלק בלתי נפרד מהקהילה הספרדית, אך עם בוא הרדב"ש וכן בשל תחושת קיפוח מצד הכולל הספרדי בנושא חלוקת הכספים, הם הקימו לעצמם שכונה נפרדת ובעקבות כך נוסד 'ועד העדה המערבית בירושלים' שהיה מעורב בכל תחומי החיים של אנשי השכונה.

מבחינה טופוגרפית השכונה ממוקמת במקום נמוך ומכאן מחירה הזול של הקרקע. כתוצאה ממיקומה הנמוך נגרמו הצפות לשכונה. גם בית הקברות המוסלמי ששכן מעבר לפינה לא הוסיף לה יוקרה. אם ניכנס למרכז גשר, וכן נשוטט בשכונה נבחין בשרידי שער ברזל שנסגרו מדי ערב מטעמי ביטחון. כרוב השכונות באותה התקופה, גם כאן החצרות הפנימיות מוקפות בבתים. את יופיה המלא של השכונה ניתן לדמיין עם כניסה לחצר הפנימית של המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה. המקום, שנפתח באחרונה, מוקדש לקהילות המוצא של שכונה זו, ומשחזר חלק מקסמה.

מכאן נמשיך מרחק הליכה קצר לשכונת נחלת שבעה.

נחלת שבעה

שכונת נחלת שבעה – השלישית שנבנתה מחוץ לחומות – נוסדה בשנת 1869 ביוזמת שבעה אשכנזים ירושלמים מהקהילה הפרושית, בני המשפחות הוותיקות ביישוב הישן  בעיר העתיקה.  המטרה של השבעה היה לשפר את  רמת החיים שלהם ולצאת מהצפיפות והתנאים הירודים של הרובע היהודי. שבעת המייסדים היו יוסף ריבלין, יואל משה סלומון, יהושע ילין, מיכל הכהן, בנימין סלנט  – בנו של הרב שמואל סלנט, חיים הלוי, ואריה (לייב) הורוביץ. השבעה התארגנו בחברה, ואף רשמו תקנון מפורט שקבע את סדרי הבניה והמימון של השכונה (בהמשך, שימשה צורת התאגדות זו דגם להקמת שכונות נוספות מחוץ לחומות). על פי התקנון, נחלקה הקרקע שנקנתה לשבע רצועות אורך שוות בגודלן, והשכונה נועדה להיבנות בשלבים – בכל שלב שני בתים לשני חברים, שסדרם ייקבע על פי גורל. יוסף ריבלין היה הראשון להקים את ביתו בשכונה, על דרך יפו. הבתים אכן נבנו על פי התוכנית, אך לא כולם אוכלסו על ידי בוניהם, או שאוכלסו באיחור רב.

טלביה 

טלביה היא כיום אחת השכונות היוקרתיות בירושלים. כמו גם בעבר עת התגוררו בה אנשים אמידים. כאן נמצאים מעון הנשיא ומעון ראש הממשלה, כמו גם נציגויות דיפלומטיות. השכונה גדושה במוסדות תרבות ואמנות, בהם המוזיאון לאמנות האסלאם ותיאטרון ירושלים, לצד אתרים מעניינים רבים וארכיטקטורה ירושלמית טיפוסית. במהלך סיור בשכונה נשים לב למספר מבנים :

וילה סאלמה – וילה מרשימה מ-1935 שנבנתה על ידי סלים אבו סואן. הבניין בן שלוש הקומות מוקף בגינה גדולה עם דקלים, והיום הוא משמש כמעונו של הקונסול הבלגי.

יסמין האוס – בשונה מרוב בתי השכונה, הבניין הזה, שבנוי בסגנון מזרחי מסורתי, נבנה בשנות ה-30 בתור בית דירות להשכרה. בהמשך הוא הפך לבית ספר של מסדר נזירות איטלקיות. במלחמת העולם השנייה, בשל תמיכת הנזירות בממשלת איטליה הפשיסטית, הן הושמו במעצר והמבנה הוסב למלון. במלון יסמין האוס התארחו פקידי ממשל בריטיים ועיתונאים זרים, ב-1947 הוא שימש את חברי ועדת האו"ם שבאו להכריע בשאלת סיום המנדט הבריטי. לאחר מלחמת העצמאות המבנה שב לשמש למגורים.

בית אניס ג'מאל – מבנה דו קומתי מפואר בסגנון מזרחי עם חלונות מקושתים, אשר נבנה ב-1934 על ידי אניס ג'מאל עבור משפחתו. המשפחה נמלטה ב- 1948 והמבנה הפך למפקדת הלח"י. בשנותה-50 הוצע לבן גוריון להתגורר במקום, אך הוא סירב לגור בבית ערבי נטוש.

בית ג'לאט – בית מפואר אשר נבנה ב-1926 עבור משפחתו של אליאס ג'לאט, איש עסקים ששימש כקונסול הכבוד של הונגריה בירושלים. המשפחה עזבה את הבית ב-1948 בעקבות דרישת ההגנה, והבית שימש ארגונים שונים, בהם עליית הנוער. הבית מכונה "בית הקרמיקה" הודות לעיטורי הקרמיקה הרבים, כולל בגג המבנה.

המושבה הגרמנית  

המושבה הגרמנית היא אחת השכונות הציוריות בירושלים. היא נבנתה על ידי הטמפלרים ב-1873, ננטשה במלחמת העולם השנייה ויושבה מחדש אחרי קום המדינה. הטמפלרים הם חברי ארגון המקדש תנועה דתית פרוטסטנטית  שנוסדה בוירטמברג שבדרום גרמניה באמצע המאה ה-9. לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים ועבודה קשה בארץ הקודש, ובירושלים שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידיאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20  התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים. הבתים בשכונה הם בתי אבן חד או דו קומתיים, עם גגות רעפים, חלונות מקושטים וחצרות מטופחות. השכונה גדושה בבתי קפה, מסעדות, חנויות מיוחדות ומקומות בילוי. נצא לסיור בין המבנים השונים בשכונה:

בית הקהילה הטמפלרית – הבית, שנבנה ב-1882 בסגנון נאו-רומנסקי, היה החשוב ביותר במושבה הגרמנית בתקופת הטמפלרים. הוא שימש לתפילה, להתכנסויות חברתיות, לקונצרטים ולהרצאות.

בית פרנק – זהו הבית הראשון שנבנה במושבה הגרמנית והוא שימש את הטוחן מתיאס פרנק. בסמוך לבית הוקמה טחנת קמח שפעלה בעזרת קיטור. הטחנה נסגרה בעקבות הקמתה של הטחנה ימין משה, שפעלה בכוח הרוח והיתה יעילה בהרבה. הבית הדו-קומתי הבנוי בסגנון גרמני מוקף בגן רחב ידיים שבו היתה בריכת השחייה הראשונה בירושלים. בראש השער המעוגל נחקקה שנת הקמת הבית – 1873.

בית פאולוס – הבית, בסגנון טמפלרי קלאסי, נבנה ב-1878 והיה שייך לפאולה הופמן, בעלת בית מרקחת ונכדתו של כריסטוף הופמן, המנהיג הדתי של המושבה. על משקוף הבית החד קומתי מופיע פסוק בגרמנית מהתנ"ך: "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך".

בית זנדל – מבנה חד קומתי בעל חזית מרשימה, שנבנה בסוף המאה ה-19 על ידי האדריכל תיאודור זנדל, שתכנן גם את כנסיית דורמיציון ואת מבנה בית החולים שערי צדק. הבית מקושט בפסל של אריה, שהוא סמל המשפחה, ומעל השער יש קשת הנתמכת בעמודים בסגנון נאו-קלאסי. בשנות השישים של המאה העשרים התגורר כאן המשורר יהודה עמיחי.

קולנוע סמדר – אשר החל את דרכו ב-1928 כקולנוע אוריינט, הוא בית הקולנוע הוותיק ביותר בירושלים שעודנו פעיל. הבעלים המקורי, גוטלוב בוירלה הבן, כונה על ידי מתחריו "סוכן של היטלר," והקהל היהודי הדיר רגליו מהמקום. זאת למרות שבוירלה התנגד לנאצים וסירב להקרין סרטי תעמולה שלהם, ולכן הוחרם גם על ידי הטמפלרים והפסיד כסף רב. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כמו שכניו הטמפלרים, גם הוא גורש מישראל. עם קום המדינה ארבעה חיילים משוחררים חברו יחד להפעיל את הקולנוע, שקיבל את השם סמדר, ומאז שנות התשעים הוא פועל במסגרת רשת בתי הקולנוע לב. זהו מקום נהדר לראות בו סרטי איכות וליהנות מניחוח היסטורי.